בתקופת הקורונה חזרתי לחלטורת העבר שלי של לפני שהייתה לי מספיק עבודה באמנות, והיא - ללמד עברית באולפן
זה משהו שלמדתי בהכשרה באוניברסיטה העברית, ובהמשך התחלתי לעסוק בו באולפן הכי שווה בארץ, ואחד המקומות הכי מגניבים ומעניינים בתל-אביב - ׳אולפן בית׳.
לפני חצי שנה חזרתי לאולפן ואני מלמד בעיקר בזום כרגע, כמו הכל, וזה מדהים עד כמה זה מחזיר אותי לתחושה שזה אחד הדברים הכי מעניינים ואמיתיים שיש: יש אנשים שלא יודעים שפה. אני מלמד אותם אותה. יש משהו כל כך מדיד ובהיר בפידבק ל׳איך הייתי׳ - הם מצליחים להשתמש במה שלימדתי? הם מיישמים אותו? הוא נחוץ להם? כמה זה דומה לקהל, כמה זה חסר במופע.
גם בקדנציה הקודמת הרגשתי את זה, וההוראה הייתה כמו חדר החזרות שלי לעבודה ״ולבי כמעט עמד מלכת״, שממנה אני בהפסקה כפויה וכואבת. הרי זה מה שאני עוסק בו גם על הבמה, מה שהכי מעניין אותי - שפה. פירוקה. דרמטורגיה פדגוגית. יצירת מנגנון שקוף, שימושי, מפעיל. לתקשר דרך פעולה ומעשה. קול ושפה כזהות אל מול השתקה.
האולפן הזה, כמו גם איפה שלמדתי, דוגל בשיטה ההיטמעותית, כלומר - ללמד עברית בעברית. כמו שאומר פרופסור יוסי יזרעאלי על פעולה דרמטית - זה לנהוג תוך כדי סלילת הכביש. זה מכריח אותי להיות הכי בהיר שאני יכול להיות, לחפש את המהות המוצרכת העמוקה מחד והיומיומית מאידך של כל נושא, ולוודא אלף פעמים שהובנתי נכונה, והכל דרך פעולה ושימוש ולא דרך ״הסבר״.
מעניין אם גם עכשיו אני בחדר חזרות ליצירה חדשה ואני לא יודע את זה. מה שבטוח זה שאני שוב מרותק מתקשורת, מהצורך בה, משפה ומה שהיא מכילה ונושאת בתוכה, מפוזיציית התלמיד, מקוגניציה, קוגניציה ותנועה, קוגניציה ומוזיקה, הומור! ומקומם של כל אלה במרחב הוירטואלי.
אני מוקסם מהחוויה של פדגוגיה כהקשבה רדיקלית, תשומת-לב מירבית לאחר. זה בעצם לחדד את החושים שלי אל עבר התלמידים - איך הם הוגים את העיצורים שלנו, איפה הם שמו את הדגש, מה סגר אותם ומנע מהם להעז לדבר, איך אני יכול לפוגג את זה. למה הוא נשם? למה היא השתהתה? למה הם הסמיקו?
בקיצור - ממש כמו בבמה. רק שזה מרענן לשחק בלא-בכאילו.
ארי
ארי טפרברג - יוצר רב תחומי, הציג בתיאטרון את יצירותיו ״וליבי כמעט עמד מלכת״, ״פטר והזאב״.
הופיע עם להקת המחול של יסמין גודר בעבודה ״מתרגלים אמתפיה 2על2״