ימי הקורונה הם ימים משוגעים נורא. הפילו עלי אבטלה וריק ופרידה. ולמי ששכחה הקוקטייל של אבטלה, ריק ופרידה מדרדר את האדם היישר במדרון החרדה. מה גם שאין הצגות והתבטלו צילומים.

עד שיגמר לי השקל האחרון שעוד נותר לי, התחלתי להתפרע בתוך המיינד. להרוויח כסף מאפיית חלות ולחמים. לבכות את הפרידה במקום מלח לתוך הקמח. להבין איך מתפיחים הכי טוב, ושלחם כמו בן אדם צריך אויר וחום כדי לגדול. 

אחר כך צילמתי הומלסים. זה לא היה בדיוק אחר כך, זה התחיל כבר קצת קודם. לא יכולתי עוד להתעלם מכל הנפשות השבורות והמפורקות על הספסל מחוץ לבניין שלי. הבניין שאני גרה בו נמצא בפינת הרחובות לוינסקי וצ'לנוב, וכל שעה הוא סצינה אחרת. הנרקומנים פתחו שכונה מאולתרת בפינת הרחובות, מה שאני קוראת "שכונת שבעת הנרקומנים" או "קיבוץ נדבות". כבר מילדות תמיד רוצה לעזור להם, תמיד רוצה להציל אותם ואף פעם לא יודעת איך. 

אז הרמתי מצלמה, ויום אחרי יום ביקשתי לצלם את מי שישב על הספסל, לפחות שיראו אותם. הראשונים היו שלישיית גברים זקנים. כל אחד בשבילי פניו שמספרים לי סיפור אחר, כל אחד מביט לכיוון אחר וכולם גם קצת לכיוון המצלמה. אוחזים במטלטליהם ונראים כאילו נשלפו ממחזה של חנוך לוין והם מאהבי-עבר. 

הייתה נערה צעירה, בסטלת "השינה בעמידה", הפופולרית ביותר ברחוב. רק שהיא הייתה ישובה על הספסל, וכמו תלויה בין שמים לארץ בגופה. לא מחזיקה את עצמה לגמרי ולא נופלת לגמרי. היא נחרטה בין עיני.

והיו עוד. אחד עטוף בשמיכה, ועטוי מסיכה. ישב במרכז הספסל וכמו חיכה. הלילה היה שחור ואני הגעתי לפתח הבניין והנה הוא מחכה לי שם. ניגשתי אליו, "איך קוראים לך?" הוא אמר לי את שמו. "אפשר לצלם אותך?", הוא אמר "כן". התרחקתי וצילמתי אותו, בשמיכה. בתמונה אחת הוא חייך, באחרת עצם את העיניים. אמרתי לו תודה ועליתי הביתה וירדתי אחר כך חזרה עם צלחת אוכל. הוא כאילו הגיע ממסע. כאילו מארץ רחוקה. הוא נגע לליבי מאוד.

אחרי שהייתי מצלמת את הספסל הייתי עולה במדרגות הדירה וסוגרת את דלת החדר. ברגעים שהריק והסגירות של המגיפה ההזייה לא השתלטו עלי, השתדלתי לברוח מהריק והסגירות של המגיפה ההזייה, שלא ישתלטו עלי. הייתי מפעילה מוסיקה, הרבה היפ הופ, הרבה קלאסי, והרבה גם ספרד ולבנון ומה שבא. חייבת לצאת מזה בלי שאפשר לצאת. חייבת להזיז את הגוף. והייתי.. זזה. עדיין. יותר מהכל זה מחזיק אותי מעל המים השוצפים והמפחידים. 

והיו עוד כל מיני דברים, כתיבה, מילים. לפרק את הרגשות. לחץ, חוסר נשימה. וזום. 

הרבה סדנאות זום. כל הרצאת זום. מלא מלא זום.